(בשיחת טלפון אפילו אמרה לי מישהי "את ממש לא נשמעת נכה", כמעט נפלתי – איך נכה אמור להישמע?) אז עכשיו (כבר שנים), בגלל או בזכות כיסא הגלגלים סוף סוף רואים שאני נכה. קראתי את הפוסט של אמא לילד מקסים, יפיפה

נגמרת שנה של אסון (סוג של), מתחילה שנה של ששון. יודעת ששנת 2020 זעזעה את כולם (מי יותר, מי פחות), אבל מעבר לכך, אצלי במישור האישי השנה הזו הייתה שנה מאוד לא טובה.  2020 תהיה זכורה לנצח אצלי וגם בהיסטוריה

בעקבות הפוסט הקודם הגיעו אלי מס׳ פניות מאוד לא נחמדות מכל מיני גורמים בעלי אינטרסים בתחום. ביני לבין עצמי חשבתי מה יותר מניע אותי, הפחד מהם או הנאמנות לאמת ואליכם? כפי שהבנתם הכתיבה היא אחת מהאהבות שלי והפוסט הזה הוא

על כולנו עברה תקופה קשה ומאתגרת, (קורונה) סוג של "סיר לחץ", מצד אחד קרו לא מעט מקרים מלחיצים ולא מוכרים ומצד שני מקרים מוכרים אך לא רצויים. כולנו, כולל התקשורת דנים (ובצדק) בנושאים מאוד אקוטיים כמו בריאות, בידוד, כלכלה, חינוך

https://https://www.youtube.com/watch?v=5zo2IUkGJVg/watch?v=9uOETcuFjbE ימי קורונה, "חוגגת" לעצמי יום הולדת (ב 23/4) וגם תחילתו של עשור חדש לחיי. שמחה ומתרגשת ויחד עם זאת עמוק עמוק בפנים הלב בוכה. לא נעים להתעורר כל בוקר ולשמוע כמה חולים מונשמים ובסכנת חיים, כמה חולים במצב קשה

אני יודעת שיהיה קשה לכם להבין אותי ויתכן שאפילו תגידו עלי שאני "קצת משוגעת", אבל תאמינו לי שאני ממש לא וממש לא איכפת לי מה תגידו עלי ולכן החלטתי להתוודות ולשים את זה כאן. אני מודה ומתוודה שאני לא ממש

לזמן הזה חוקים משלו. אני מוצאת את עצמי יותר ויותר מתרחקת מהטלוויזיה ומכל המלצות המומחים למיניהם. פותחת טלוויזיה לעשר דקות בבוקר, לעוד עשר דקות התעדכנות בצהריים ובערב ליותר זמן שכולל את החדשות ועוד איזושהי תוכנית trash כלשהיא בד"כ ריאליטי כלשהו

יחסית חדשה בעולם שנקרא נכות. בחורה שאני לא מכירה שלחה אלי מייל לכתובתי באתר ובו היא מספרת על תסכול גדול, שהתווסף לה לנכות החדשה שנפלה עליה כרעם ביום בהיר. היא מספרת שחלתה בתחילת שנות העשרים לחייה במחלה שפוגעת בריאות ובכליות,

המחשבות על גירוש ילדים או על נכים וקשישים שנפגעים מזה לא הניחו לי, פניתי לשמוע את דעתם של אחרים בנושא וקבלתי דעות מכאן ומכאן. אני קוראת על רוהאן, על אמנדה, על מל, כריסטי , לולו, סטיב …. והלב נחמץ. כן,

שמעו על האבסורד של מעסיקי העובדים הזרים בסיעוד. מצד אחד המדינה שלנו הכניסה אל גבולותיה מטפלים סעודיים רבים ומצד שני כל כך הרבה אנשים נתקעים ללא מטפל קבוע או מחליף, איך זה קורה, למה?. המתסכל הוא שזה קורה לא כי