הוא עמד לו שם בצד הדרך, עץ גדול וערום שענפיו חשופים. נראה היה שהוא עצוב וגלמוד ולא זיהיתי שזה עץ תות. איך אזהה? עברו שנים מאז נהגתי לטפס עליו, לשחק, להסתתר, להתבודד ולחלום בין ענפיו הירוקים. כמעט בכל יום אני

הגעתי לגיל שאפשר …..החלטתי ונרשמתי "לחדר כושר למוח".בחדר הזה שקרוב לי לבית (בהוד השרון) אני קצת חוזרת לילדות, קצת משתטה תוך כדי כך אני גם מפעילה, מתרגלת ורוכשת מיומנויות ש"נרדמו" (לי) עם הגיל.צ-ח-ו-ק-י-ם שכמעט בורח הפיפי.היום שחקנו במשחק שהוא סוג של משחק

***"תרמתי עצמי"*** תמיד ידעתי שאני מיוחדת (unique)אבל היום קיבלתי אישור לזה.הפרופ' בבית חולים הודיע לי "את ממשפחה היחידהבארץ שיש לה את הבעיה הרפואית שלך"וואו "משפחה יחידה בארץ", כבוד, לא? ***"תרמתי" עצמי למחקר*** Facebook Comments

בכל סופ"ש שני, הייתה מגיעה לישון אצלי כשתרמיל עם ציור של חד-קרן על גבה. בתרמיל הקטן אמה נהגה לשלוח לה את ה"שמיכי" הבלוי שלה, את האוו-האוו הכלבלב הוורוד והצמרי שלה וספר עם סיפור ילדים לשעת השינה שלה. פעם אחת הגיעה

הוא התיישב לידי בחדר ההמתנה של הבית היולדות, היה ניכר עליו שהוא עצבני. פניתי אליו ואמרתי "תירגע הכל יהיה בסדר" הוא הביט עלי וחייך "תודה". ישבתי ולצדי הגרוש שלי, ההורים של כלתי ואחותה התאומה. כולנו היינו נרגשים לקראת בואה של

לפעמים כדאי "לפתוח אוזניים" בחדר מיון בבית חולים. סיפור מצחיק (למבינים יידיש) שכבתי במיון, כשבתא לידי שוכב קשיש שהגיע עם בנו, שגם הוא כבר לא היה צעיר. (למען הפרטיות יש ווילון שחוצץ בין התאים/בנינו). שוכבת וממתינה לרופא ואני שומעת מהבן של הקשיש אומר לו

כבר חודשים שאני מחפשת אותה, חברת ילדות מגן הילדים. זוכרת רק את שמה הפרטי ואת השמות הפרטיים של הוריה. הוריה היו חברים (לא מאוד קרובים) של הורי והיא הייתה בתם היחידה. הוריה כמו הורי, היו ניצולי שואה, אבל השמועה סיפרה