שכבתי במיון, כשבתא לידי שוכב קשיש שהגיע עם בנו,
שגם הוא כבר לא היה צעיר. (למען הפרטיות יש ווילון שחוצץ בין התאים/בנינו).
שוכבת וממתינה לרופא ואני שומעת מהבן של הקשיש
אומר לו ביידיש שהוא יוצא קצת החוצה.
הבן יצא ופתאום מגיעות אל התא של הקשיש שתי אחיות
ואומרות לו: "מה שלומך אדוני? ספר לנו למה באת?".
והוא עונה להן ביידיש שהוא לא מבין עברית.
ואז הן אמרו לו בקול רם "אדוני, הרופא ביקש למדוד לך חום בישבן",
עשו שם משהו ויצאו.
לא ראיתי מה נעשה, אבל שמעתי את הקשיש נאנח "אוי אוי".
פתאום הגיע הבן והאבא הקשיש צועק עליו (ביידיש) "וי ביסתי
גיווין די בהימה"?
והבן המסכן רצה לענות, אבל האב ממשיך בצעקות "אות דו גיקימן
צווי פראו, מוט מיר גיזוק "סליחה", מוט מיר גיכאפט אנד אות מיר גיוורפאט און א זית אנד נוך דיים מוט מיך גישטופ א שטק אין טוכס אריין".
אז תגידו לי אתם, לצחוק או לבכות?
אני בחרתי לצחוק, שכחתי את כאביי והתפוצצתי מצחוק.
