אני יודעת שיהיה קשה לכם להבין אותי ויתכן שאפילו תגידו עלי שאני "קצת משוגעת", אבל תאמינו לי שאני ממש לא וממש לא איכפת לי מה תגידו עלי ולכן החלטתי להתוודות ולשים את זה כאן.
אני מודה ומתוודה שאני לא ממש מחובבי "האח הגדול", אבל עכשיו בימי הקורונה, כשאין הרבה מה לעשות והטלוויזיה מריצה שידורים חוזרים, קורה שאני ממזפזפת בטלוויזיה ונתקלת בתוכנית הזו וצופה בה במשך כמה דקות.
כך קרה שבדיוק נתקלתי באמירת ה"אני מאמין" של הדיירת תקוה שזכתה.
רציתי לקפוץ מהכיסא גלגלים שלי (זה כמעט קרה 😊) ולנשק אותה.
הלוואי שהמונולוג שהיא נתנה, היה נאמר מפי ומהפה של עוד נשים רבות כאן ובעולם כולו.
בחיי שהרגשתי כאילו שהיא לקחה את המילים מתוך גרוני ואמרה אותם, וואי כל הכבוד לה ואני שמחה ששמעתי את המונולוג הזה.
ובהזדמנות הזו אומר את המונולוג שלי שקשור להיותי נכה ורתוקה לכיסא גלגלים (בהסתמך על הדברים של הדיירת תקוה) ובנוסף גם קשור לעובדה שעכשיו, בתקופת ימי הקורונה אני על הגבול (מבחינת גיל) של להיקרא קשישה שבקבוצת הסיכון.
השנה שעברה הייתה השנה הראשונה שאני יותר זמן נכה מאשר לא, כלומר שאני מכירה את עצמי יותר זמן ככה, כמו שאני עכשיו (יושבת בכיסא גלגלים) מאשר השנים שאני הולכת, מקפצת, רצה, ….
(אגב זה חומר למחשבה, האם להיות נכה זה ההפך מלהיות בריאה?)
אין ספק שלעבור ממצב של להיות מסוגל לבצע כמעט כול פעולה פיזית רגילה ללהיות לא מסוגל, היא תקופה לא קלה לאף אחד וכבר כתבתי ושיתפתי (וגם בעוד פוסטים) כאן על העובדה שגם לי היה ממש לא קל.
אבל עברו שנים והתרגלתי למצב כמו שהוא וממש לא רע לי ואם היו שואלים אותי עכשיו אם אני רוצה לחזור להיות עם היכולות של פעם כשהלכתי וקפצתי ורצתי, מיד הייתי עונה "שלא, אני רגילה ככה ואני אפילו אוהבת שאני קצת אחרת מרוב האנשים שסביבי וממני אי אפשר להתעלם" (כפי ששרה שרית חדד) וש"אני אוהבת את עצמי בדיוק כמו שאני", "זו החבילה וזה מה יש, יש אנשים שיגידו בא לי לחבק את זה ויש שיגידו זה לא מתאים לי וזה בסדר", בדיוק כמו שאמרה תקוה.
ושוב אני חוזרת על דבריי "ממש לא אכפת לי שחושבים שאני קצת משוגעת".
