זוכרים את הפוסט ששיתפתי אתכם בקשר ל"הדרך שלי לבחירת מטפלת"?
עכשיו פוסט שהמדבר על חלק מהעוולות שבדרך למציאת מטפלת.
גשם זלעפות דופק על החלון, אבל בבית חמים ונעים. מרגיש לי כמו הגשם האחרון של החורף הזה (המלקוש של חורף 2019), לי אישית שמח בלב כי אני יודעת שזה מסמל את בוא האביב ולא רק הפרחים פורחים באביב, גם אני.
מוזיקה ישראלית של פעם מתנגנת ברדיו ובראש מתרוצצות המחשבות, מחשבות על המציאות ומחשבות על פנטזיה.
מהי פנטזיה?
לפי הפרוש במילון: התרחשות לא מציאותית, דמיון, חלום
מהי מציאות?
לפי הפרוש במילון: תכונה של דבר ממשי, מה שקיים
לפי ההגדרות הללו, כולנו חיים במציאות שהיא פנטזיה.
כולנו רוצים מציאות אחרת, מציאות שהיא הגיונית, שלא צריך להתחנן בה, שנכה או קשיש יקבל יחס של כבוד ואת כל המגיע לו ללא מאבקים, שהחברה תתנהג אלינו כאל שווים, שלא ידרשו מאתנו דברים לא הגיוניים ושיתנו לנו לנהל חיים מכובדים.
לא רוצים להתדפק על דלתות, לא רוצים רחמים, לא רוצים "פירורים", רוצים לחיות בכבוד.
המציאות הלא הגיונית שיש כיום
- משפחתנו וחלק גדול מאתנו משרתים או שירתו בצבא (לעיתים במלחמות) ועדיין תורמים או מצאו דרכים אחרות לתרום למדינה.
- המדינה הופכת אותנו לעבריינים.
אנחנו נדרשים ע"פ חוק לשלם משכורת ואת כל התנאים הסוציאליים בעבור המטפל, אך כל העלויות הקשורות בעוובד הזר + שכרו גבוה בהרבה מסכום הקצבה שמשולמת לנו מאת המדינה (ביטוח לאומי).
- ככל אזרח, גם אנחנו נדרשים לשלם למדינה מיסים.
- בתור נכים/קשישים אנחנו לא אזרחים שווים ועל פי רוב גם לא רצויים.
- מצפים מאתנו להתקיים חודש שלם מקצבה, שהיא נמוכה בהרבה מהסכום שנקבע ע"י המדינה כמתאים להיות שכר מינימום לכל אזרח במדינה.
- הצרכים המיוחדים שלנו, הם יקרים ולעיתים דורשים יותר כסף מאשר לאדם בריא ולמרות זאת אנחנו נדרשים להסתפק בפחות כסף.
- אנו נקראים "מעסיקים", כשלמעשה אין אנו מנהלים עסק או מפעל שעובד למען רווחים.
- אנחנו "מעסיקים" כשלעיתים אנו כבר לא מזהים את הקרובים לנו, או לא יודעים איפה נמצא בתינו, ועדיין אנחנו נקראים "מעסיקים".
החוק קובע שעל הקשיש/נכה לשלם (מלבד כלכלה, חשמל, מים, גז ודיור) בעבור העובד הזר: ימי מחלה, ימי חופשה, מפרעה ע"ח משכורת, חגים, ביטוח רפואי, ביטוח לאומי, תשלום קופת גמל, שי לחגים, קופה לדמי פנסיה, פיצויים ותסלחו לי אם שכחתי מה עוד.
- נדרשים לשלם "דמי תאגיד" כשלרוב לא ממש מקבלים שרות עבור תשלם זה (אין ולא קיים להם מאגר בכדי לספק לנו מטפל/ת ממחליפה).
- אין גוף הפועל (בשטח) ומפקח על החברות כח אדם והן פועלות לפי פרשנות שלהן, מחוקקות חוקים שמתאימים להן ולעובד זר ולפי מה שמתאים לכיס שלהן (זה אף פעם לא לטובת הקשיש/נכה).
- אין באמת מי שמקשיב ויכול לעשות פעולות חריגות למען פתרון מצוקתי (לפעמים מציל חיים) למען האזרח הקשיש/נכה.
- העובדות הזרות שמגיעות לישראל בכדי לטפל בנו, מראיינות אותנו וקובעות את העבודה לפי מה שמתאים להם. (רצוי קשיש/נכה ערירי, דמנטי שישן רוב היממה או שלא אוכל הרבה, שלא משתין הרבה, שאין לו הרבה דרישות ורצוי שביתו יהיה במרכז העיר ולא רחוק מתחנת אוטובוסים)
- יש חוקים שונים לנכה-קשיש ולנכה-צעיר.
- יש מאות עו"ז חופשיים בישראל, אבל אצל חברות כח האדם תמיד יש מחסור בעו"ז ויוצא שקשישים ונכים רבים נשארים בלי עובד ובסכנה.
- החברות והמדינה דואגות לפרסם עשרות זכויות לעובד הזר, אבל כשמדובר בנו, אלה רק חובות שמפורסמים.
- יש משכורת מינימום לעובד זר, אבל אין משכורת מקסימום לעובד זר (כך שמבחינת העובד השמיים (לדרישות) הם הגבול)
מכל מה שפרטתי ניתן להבין שחיו של הקשיש/נכה ומשפחתו שאיתו בתוך כל המאבקים הללו, הם בעצם כמו "חלום רע".
אני מאמינה ויודעת שיש עוד סעיפים נוספים שאפשר להאיר עליהם ולצפות שישונו לטובת ההיגיון (לא לטובתנו), אבל כמו שהקדמתי וכתבתי אנו חיים במציאות לא הגיונית ויש מרחק גדול בינה ובין ההיגיון.
מציאות
נזקקים לעובד קבוע או לעובד זר מחליף/זמני?
בשפה קלה מאוד אפשר לומר לכם "תשברו את הראש".
במידה ופניתם לתאגיד או לחברת הכח אדם, לרוב תשובתם תהיה שאין להם עובדים ושכדאי שתביאו עובד/ת מחו"ל.
להם זה הכי כדאי, אנחנו משלמים להם 2000 ש"ח תמורת "טרחתם הרבה" במציאת עובד טוב ואילו העובד עצמו משלם אלפי דולרים ולפעמים מוכר את ביתו ולוקח הלוואות לשם כך.
אשמח לקרוא תגובות מכם על המציאות הלא הגיונית שלכם ועל רעיונות שלכם לפתרון הבעיה, כי אני כבר ….
אוף, כמה מתסכל להרגיש שאתה לא יכול להשפיע על המציאות שלך. להרגיש שאתה תלוי באחרים, במיוחד בסיטואציה שזו ההרגשה היומיומית שלך… מקווה שהמצב ישתנה במהירות האפשרית. ואיזה מזל שיש אותך, שמציפה את המצב ומעלה את הבעיות לתודעה של הציבור.
אנג'לה,
אני קוראת – וממשיכה במוחי שוב ושוב שיחה שהתחלנו בה פעם…
על המתח בין הצורך הנכון, הבסיסי, החשוב, של הפרט לבין הצרכים של החברה.
ועל מי מחליט מהו צורך בסיסי ומהן מותרות. ומי מממן את ההחלטה הזאת, ועל חשבון אילו צרכים אחרים.
וכל פעם שאני קוראת אותך, אני חוזרת וחושבת.
תודה שאת מאירה לי, שוב ושוב, את הצד החשוב הזה בסוגיה.
השיחה אתך עדיין "מתבשלת" אצלי בראש.
הנושא בכללותו ונגישות בפרט הוא נושא מאוד טעון אצלי ויש לי כל כך
הרבה מה לומר בנושא, אך משום-מה אני לא מצליחה להביא עצמי לכתוב
על נושא הנגישות בארץ.
לשאלתך "מהו צורך בסיסי…", אחד יגיד שחובה לעשות נגישות בכל מוסדות החינוך ושזה בסיסי
לדעתו ואחר יגיד שבסיסי לדעתו זה הנגשת כל מסלולי הטיול בארץ משום שכך יכיר ויראה
לילדיו את ארץ ישראל.
בצורה מאוד כללית אני אומרת לגבי נגישות, שאני רוצה להיות כמו כולם, לא רוצה שיפתחו לי דלת מהצד,
שיעלו אותי בצעלית משא, שירימו או יגררו אותי עם הכיסא גלגלים כמו איזה חפץ ואפילו שלא יתנצלו בפני
שאין נגישות או שירותים, אני רוצה להיות כמו כל אדם אחק – להכנס ולצאת כמו כולם.
אני מבטיחה לך שנעשה ביחד את הפוסט הזה ותודה לך שאת בעניין הזה, זה בכלל לא ברור מאליו.