על כולנו עברה תקופה קשה ומאתגרת, (קורונה) סוג של "סיר לחץ", מצד אחד קרו לא מעט מקרים מלחיצים ולא מוכרים ומצד שני מקרים מוכרים אך לא רצויים.
כולנו, כולל התקשורת דנים (ובצדק) בנושאים מאוד אקוטיים כמו בריאות, בידוד, כלכלה, חינוך …. , כל אלו מאוד חשובים, אך חוץ מלדון בקורונה ובמה שהיא הביאה אתה, עולם כמנהגו נוהג והשכבה המוחלשת כמעט ולא מוזכרת.
כפי שאתם יודעים הדף סופג הכל, במודעות פרסומת בעיתונים, בטלוויזיה ובאינטרנט מציירים לנו תמונה פסטוראלית ומספרים על האידיליה שתהיה כשתגיע אלינו העובד/ת הזרה, מספרים על מיונים קפדניים, על הכשרה מקצועית שהעובד עובר, על הבדיקות הרפואיות שהעובדים מחויבים לעבור, על מבדקי התאמה של המטופל והמטפל, על הליווי המקצועי של חב' הסיעוד, על עדינותו ואדיבותו של המטפל, אבל אף אחד לא מספר לנו על הקשיים האמיתיים שמתעוררים עקב ה"שידוך" הזה ועל כך שעם בואו של העו"ז החיים שלנו ושל המשפחה שלנו משתנים לחלוטין.
אעז ואכתוב שתאגידים וחב' סיעוד, הם עסק כלכלי לחלוטין וככל עסק כלכלי, הקובע אצלם ובשורה האחרונה הפרמטר היחיד שקובע אם העסק הוא כדאי, הוא הרווח הכספי או ההפסד הכספי ולכן זו תמימות שלא לומר טיפשות לדעתי לחשוב ולהאמין שרווחתינו או רווחת יקירינו, הם שבראש סולם העדיפויות שלהם.
במציאות יכולות הטיפול שלהם (לרוב) רחוקות ממה שהובטח לנו, אנחנו נאלצים לקבל את העובד, כי "זה מה יש" והוא בחזקת הרע במיעוטו.
רק תגידו תודה שבכלל נמצאתם "ראויים", שעובד הסכים ובחר לעבוד אצלכם.
לא אוהבת להיות "משביתת שמחות", אבל המציאות בתחום העסקת עובד זר (סיעודי) רחוקה מלהיות וורודה ואפילו אעז ואכתוב שרוב המודעות שמפורסמות הן בחזקת אגדות ילדים וצ'יזבטים זולים.
המטופל מקבל עזרה פיזית, שעליה הוא או משפחתו משלמים כסף רב והעו"ז מקבל שכר, בית, את כל התנאים הסוציאליים, הגנה (שאין למטופל) ועוד.
יש לציין שאותה עזרה (ע"פ רוב) אינה פותרת את בעיית הבדידות של המטופל וכפי שכולנו שמענו בתקופת הקורונה חסרי ישע ובדידות הם נוסחה לא טובה, בדידות לפעמים הורגת!!!
ואני מציינת שוב שאני לא מכלילה וישנם גם סיפורים יפים ומרגשים, אך הם לא רבים.
כותבת מניסיוני ומדם לבי
מישהו צריך לזעוק את הכאב שבנושא הזה ואני שלמה עם ההחלטה שגם הפעם זו תהיה אני, זוגיות שכזו אני לא מאחלת אפילו לשונאים שלי.
התקשורת לא מספיק משתפת את הציבור במקרי האלימות שבמזל אינם מסתיימים במוות.
אלו שמתמודדים בעצמם עם חיים לצד עובד זר קוראים על ההבטחות חסרות השחר שבפרסומים ומגחכים ואילו אלו שאינם מכירים את הנושא מקרוב, מאמינים וחיים באשליה שהנה תגיע העו"ז וחיי המטופל ומשפחתו נצבעים בוורוד.
זה ממש לא כך ואפילו לא קרוב.
.
למזלי, אצלי "הראש עובד" (עדיין 😊) ורק אני היא זו שמחליטה אם טוב לי ומתאים לי ובוודאי לגבי מי שיחלוק איתי את קורת ביתי.
מה עם אלו שמחליטים עבורם?
מה עם אלו שאינם יכולים … או שמנועים?
מה עם אלא שמפחדים להגיד?
לצערי במערכת הזוגית הזו של עובד/ת זר וחסר ישע, אנחנו נחשפים לסיפורים לא מעטים שרב הנסתר על הגלוי בהם ולעיתים ולא תמיד (לפעמים גם לא) נחשפים מקרי התעללות, אך כמו שכתבתי כבר קודם, ישנם גם סיפורים יפים ומחממי-לב.
סוג של זוגיות
לדעתי זה ממש סוג של זוגיות, אמנם ללא סקס (רצוי אך לא תמיד זה כך), אך בכל זאת זה סוג של זוגיות.
מתמיד חשבתי וסיפרתי על האתגר שנקרא ניהול חיים משותפים עם עו"ז.
באופן כללי חיים בזוגיות (מתוך אהבה או בחירה) הם מאתגרים ואף פעם לא פשוטים. הם מצריכים המון פשרות, המון ויתרים ויחד עם זאת במקרה שיש חברות ואהבה הזוגיות הופכת לקצת יותר קלה ונסבלת.
לדעתי זוגיות עם עו"ז היא סוג של "חתונה קתולית" שמידי פעם בני הזוג (הצד המטפל) בה מתחלפים.
בהחלט הייתי מוותרת על הזוגיות עם העו"ז, אבל מחוסר ברירה עד סוף חיי אשאר בה.
בזוגיות הזו רק הפרצופים משתנים, אבל זו "אותה גברת בשינוי אדרת", סוג של חתונה קתולית.
הזוגיות עם עו"ז היא אף פעם לא מרצון, היא מכורח.
כשיש אהבה וחברות או כשיש בחירה הדדית, כשיש רצון ואכפתיות, אלו הם שמובילים את הקשר, לעומת זוגיות עם מטפל/ת סיעודי שכבר מתחילת הקשר היחסים מוגדרים כיחסי עבודה, אין הדדיות, יש מטופל ויש מטפל, עוזר ונעזר, "מעסיק" שמשלם ועובד שמשתכר.
במקרה שהעובד/ת נותן עבודה סיעודית טובה ומקצועית יותר ולעיתים אף מעבר לכך, זה בונוס גדול והרבה מזל של המטופל (למרות שכך צריך שיהיה תמיד).
בזוגיות הזו שם המשחק הוא כסף.
בזוגיות הזו צד אחד משלם (הרבה) ונותן תנאים וכבוד (צריך) והצד השני אמור לתת שרות ראוי, מקצועי, אמין, אחראי ומכבד.
לא משנה מאיזה לאום מגיע העו"ז, ראיית החיים והמושגים שלהם שונים מאשר שלנו, ואני לא מתכוונת לדון במי טוב יותר או פחות, אלא רוצה לציין שהן/ם שונות מאתנו בכל כך הרבה, במנהגים, באמונה, בתרבות, בריחות, בשפה ובעצם כמעט בהכל.
בהרבה מקרים הם משאירים אחריהם משפחה וילדים קטנים (באופן אישי אני מוצאת שזו סיבה מספיק טובה להיות אליהם אמפטיים ולחמול אותם).
בארצם הכל מוכר להן, אבל הן בחרו (או שבחרו אותן/ם) לבוא לכאן לטפל ולשלוח את רוב משכורתם בחזרה הביתה.
הם באו לארץ שהכללים, התרבות, המנהגים, החוקים,… בה שונים, ובנוסף מה לעשות, בעל כורחנו אנחנו בעלי הבית או כפי שהמדינה קוראת לנו "המעסיקים" שלהם.
חשוב לי להדגיש שאני לא מתכוונת לרמוז כאן מי טוב יותר או פחות, הכוונה שלי היא להאיר בזרקור גדול על האשליה שסביב הנושא העגום הזה.
נכון, כולנו שונים וכל זוגיות מורכבת משני אנשים שונים, אבל במקרה הזה הזוגיות הזו קשה יותר וככל שהנכה/קשיש סיעודי יותר או מבוגר יותר, פרמטרים אלו מוסיפים לקושי.
אשמח לתגובות והתייחסות מכם וגם לחוויות מחממות לב או אחרות.
חשוב
עקבו וקראו גם את הפוסט הבא שבו אשתף אתכם מניסיוני ובו אכתוב
- מה כדאי לבדוק ולשאול
- ועל מה כדאי לא להתפשר
שלום לכל הקוראות והקוראים וכל הכבוד לאנג'לה, הן על הצלחתה בביטוי רגשותיהם וצרכיהם של רבים והן על ראיית העולם האופטימית שאימצה, למרות הקשיים.
נכנסתי לאתר, כמי שחוותה בעצמה ועל ידה חלק מן הדברים המועלים כאן. לאחר שקראתי את הדברים הקשים על הזוגיות ההכרחית והקשה, אני מבקשת לספר לכן שאני מכירה היטב עובדת פיליפינית שמחפשת עבודה חדשה, אישה בודדה (ללא בן זוג וילדים), בת 44, אשר לפי מיטב שיקול הדעת שלי, תהיה 'בת זוג' (לפי הניסוח של אנג'לה) ממש טובה למי שת/יבחר בה. אין לה רשיון (היה והסתיים), אך יש לה ניסיון רב בטיפול והמלצות מצויינות. היא מוכנה לעבוד עם אישה וגם עם גבר, ותשמח במיוחד אם המטופל/ת יהיו קרובים לגיל שלה. היא מדברת עברית (סבירה) ואנגלית, אך קוראת וכותבת רק אנגלית. אם מישהו/י מעוניין/נת, אפשר לכתוב אליה באנגלית למייל הרשום מעלה.
מאחלת כל טוב לכל המתמודדות והמתמודדים, נ.ר.
ראשית סליחה שלא התייחסתי, היו לי עיסוקי בריאות שמנעו ממני להיכנס לאתר.
שנית את מבינה את האבסורד? אישה כזו עם נסיון עשיר ועם יכולת להעניק, זה לא, למה?
כי אנחנו לא ממש חשובים, המדינה צריכה כסף.