כנראה שהגעתי לגיל שאפשר להתחיל. לא כנראה, הגעתי! התחלתי לחשוב על ירושה – או אם לדייק את זה יותר, אז מה אני אוריש לילדיי. מצאתי

תמיד היו לו סיפורי הרפתקאות על מקומות קסומים שביקר בהם, על מעשי קונדס וגבורה שלו ועל כל מיני רמזים על דברים שאסור לו לספר … מאוד אהבתי את הדוד הזה וכילדה קטנה נהגתי להיצמד אליו עד הרגע שעזב והמשיך לדרכו.
לפעמים היו הורי והוא יושבים סביב השולחן בחדר האוכל וכמו ממתיקים סוד ביניהם, הם נהגו לדבר בקול נמוך ובשפת אמם, שלנו הילדים לא הייתה מובנת.

באופן קבוע, כשאני כותבת פוסט מסוג זה, או דומה לו, קשה לי, קשה לי משום שנראה לי שהנושא משעמם ו"יבש". חברה חכמה אמרה לי "מה

לצערי ודאבוני הס מלדבר בנושא זה, למה? נכון, אין חוק שאומר ככה או אחרת, אבל לעומת זאת צריך שיהיה לכולנו מוסר, הגינות, מצפון, התחשבות באחר